פסק-דין בתיק בג"ץ 9611/00

השופטת ד' דורנר (בדימ'):

העובדות, ההליכים והטענות

1.        העותרת 1 (להלן: העותרת או האישה) והמשיב 1 (להלן: הבעל או המשיב), בני העדה הדרוזית, ותושבי הכפר חורפיש, נישאו בשנת 1988 ולהם שלושה ילדים; אך נישואיהם עלו על שרטון. ביום 21.3.00 עזבה העותרת את דירת המגורים של הזוג, ועברה, יחד עם שלושת ילדיה, להתגורר בבית הוריה. וביום 23.4.00 הגיש המשיב תביעת גירושין לבית-הדין הדתי הדרוזי בעכו, בה כרך את ענייני המזונות, חלוקת הרכוש המשותף והחזקת הילדים (להלן: התביעות הנלוות).

           שני מועדי הישיבות הראשונים של בית-הדין נדחו כדי לאפשר לצדדים להגיע להסכם פשרה. ביום 6.7.00, משלא הגיעו הצדדים להסדר, הגישו העותרים תביעות לבית-המשפט לענייני משפחה, באשר לרכוש המשותף, החזקת הילדים, מזונות ומדור. ובנוסף, ביקשו הם מזונות זמניים.

           ביום 17.7.00 התקיימה ישיבה בבית-הדין הדרוזי, שם התנגדו העותרים לסמכותו של בית-הדין בעניינים הנלווים, ואף יידעו את בית-הדין על דבר הגשת התביעות לבית-המשפט לענייני משפחה. בית-הדין ביקש את העותרים, לראשונה, באותה הישיבה, להגיש כתב הגנה, ובכתב ההגנה שהגישו ביום 23.7.00, כפרו הם פעם נוספת, ובמפורש, בסמכות בית-הדין לדון בתביעות הנלוות. העותרים הסכימו להצעת בית-הדין למנות ועדת פישור, שתורכב מנכבדי העדה, תוך שהדגישו כי אין בהסכמה זו כדי להשפיע על עמדתם בנוגע לשאלת הסמכות.

           אלא שוועדת הפישור נכשלה. משכך, נידרש בית-הדין לשאלת סמכותו, וביום 27.12.00 קבע כי מוסמך הוא לדון בתביעות הנלוות, משני נימוקים שונים. ראשית, קבע בית-הדין, כי העותרים הסכימו במשתמע לסמכותו, בכך שלא העלו את טענת הסמכות קודם שביקשו או הסכימו לדחיית מועדי הדיון. ושנית, ראה בית-הדין את עצמו מוסמך לדון בתביעות הנלוות מכוח כריכתן על-ידי הבעל. 

           כנגד החלטה זו הוגשה העתירה שבפנינו, וביום 20.3.02 ניתן צו על-תנאי, בהסכמת המשיב.

           העותרים טוענים כי מעולם לא נתנו הם את הסכמתם לסמכות בית-הדין, לא במפורש ולא מכללא, והעלו הם את טענת הסמכות בישיבה הראשונה שהתקיימה לגופו של עניין. עוד טוענים העותרים, כי אין לבית-הדין הדרוזי סמכות לדון בעניינים שנכרכו, בהיעדר הסכמת הצדדים. מנגד, תומך המשיב את יתדותיו בהחלטת בית-הדין הדרוזי, על שני רגליה. לדידו, לא חלקו העותרים על סמכות בית-הדין בהזדמנות הראשונה, ובנוסף, אין מקום להבחין בין סמכויות בתי-דין דרוזיים ובתי-דין רבניים לדון בעניינים הכרוכים לתביעת הגירושין.

           יש לקבל את טענתם הראשונה של העותרים. שכן, אין לקבל את עמדת בית-הדין הדרוזי לפיה יש בדחיית ההליכים המשפטיים הפורמליים, לצורך הגעה להסכם פשרה, משום ויתור על הזכויות הדיוניות והמהותיות העומדות לצדדים בהליך גופו. זאת, במיוחד בסכסוכים בין בני-זוג, שככלל, התועלת ביישובם בדרך הפשרה, היא ראשונה במעלה. ממילא, משהעלו העותרים את טענת הסמכות בישיבה הראשונה, אין לראותם כמי שהסכימו לסמכותו של בית-הדין.

           השאלה המתעוררת בעתירה זו היא, איפוא, אם בית-הדין הדרוזי מוסמך, גם בלא הסכמת כל הצדדים, לדון בעניינים המתעוררים אגב גירושין. אעבור עתה לדון בשאלה זו, על היבטיה.

סמכויות השיפוט של בתי-הדין הדתיים

2.        סעיף 51 לדבר המלך במועצתו 1942-1922 (להלן: דבר המלך) הקנה סמכות שיפוט בענייני המעמד האישי, ובכללם נישואין, גירושין, מזונות ואפוטרופסות (החזקת ילדים), לבתי-הדין של העדות הדתיות שהיו מוכרות אז - העדה המוסלמית, העדה היהודית, ומספר עדות נוצריות. בתקופת המנדט פורש המונח גירושין ככולל גם חלוקת רכוש של בני הזוג המתגרשים. ראו ע"א 208/44 קומורניק נ' קומורניק (1945), 12 פל"ר, 163. לבתי-הדין המוסלמיים הוקנתה סמכות שיפוט רחבה יותר מאשר לסמכות שהוקנתה לעדות הדתיות האחרות. כך, בסעיף 52 לדבר המלך ניתנה לבתי-הדין המוסלמים סמכות שיפוטית ייחודית בכל ענייני המעמד האישי של המוסלמים. זאת, בעוד שלבתי-הדין של העדות הנוצריות ניתנה בסעיף 54 סמכות שיפוט ייחודית בענייני נישואין, גירושין ומזונות (alimony) וקיום צוואות בלבד, ואילו סמכות השיפוט בשאר ענייני המעמד האישי הותנתה בהסכמת הצדדים. גם הסמכות שניתנה, בסעיף 53 לדבר המלך, לבתי-הדין הרבניים, הייתה מצומצמת מזו שניתנה לבתי-הדין המוסלמיים, וכללה סמכות שיפוט ייחודית בענייני נישואין וגירושין, מזונות, וקיום צוואות של אנשים מבני העדה, וסמכות שיפוט המותנית בהסכמת הצדדים בשאר ענייני המעמד האישי.  העדה הדרוזית לא הייתה עדה מוכרת בתקופת המנדט, וממילא לא הייתה כל הוראה שהתייחסה לבתי-דין דרוזיים.

3.        כיום נתונה סמכות שיורית בענייני משפחה, לרבות ענייני מעמד אישי כמשמעם בדבר המלך, לבית-המשפט לענייני משפחה. בית-המשפט לענייני משפחה הוא איפוא בעל הסמכות בענייני המעמד האישי בכל העניינים שסמכות השיפוט בהם לא הוקנתה לבית-דין דתי בחוק. ראו סעיפים 3(א) ו-25 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995 (להלן: חוק בית-המשפט לענייני משפחה).

4.        מבין בתי-הדין הדתיים, הכנסת הסדירה את סמכויות השיפוט של בתי-הדין הרבניים והדרוזיים בלבד, ואילו סמכויות השיפוט של בתי-הדין המוסלמיים והנוצריים נותרו, על-פי העיקרון, כפי שנקבעו בדבר המלך. 

           עד 1998 הוקנתה לבתי-הדין של העדה המוסלמית והעדות הנוצריות סמכות שיפוט ייחודית בתביעות מזונות. בשנה זאת נחקק חוק בית המשפט לענייני משפחה (תיקון מס' 4) (השוואת סמכויות שיפוט), תשנ"ח-1998 (להלן: תיקון 4). תיקון 4 הוסיף לחוק את סעיף 3(ב)(1) לחוק, שצמצם את הסמכות הייחודית של בתי-הדין המוסלמיים והנוצריים וקבע כי בית-המשפט לענייני משפחה יהיה גם הוא מוסמך לדון ב"ענייני משפחה" שאינם נישואין וגירושין. לביקורת על תיקון זה ראו מנשה שאוה, "הצעת חוק בית המשפט לענייני משפחה (תיקון מס' 4) (השוואת סמכויות שיפוט, התשנ"ח-1998), עלולה לפגוע בנשים מוסלמיות ונוצריות שהצעת החוק נועדה להיטיב עימן"; מנחה ליצחק (תשנ"ט) 289.

סמכויות בתי-הדין הרבניים

5.        כאמור, מבסס המשיב את טענותיו על היקש מסמכותם של בתי-הדין הרבניים. נדרש איפוא עיון מקרוב בסמכויותיהם של בתי-דין אלה.

           סעיף 53 לדבר המלך, שכאמור, עסק בסמכויות השיפוט בענייני המעמד האישי של העדה היהודית, בוטל בעיקרו מכללא כבר בשנת 1953, עם חקיקת חוק שיפוט בתי הדין הרבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 (להלן: חוק בתי-הדין הרבניים, או החוק המוקדם). בחוק זה נקבעה סמכות השיפוט של בתי-הדין הרבניים בענייני המעמד האישי של יהודים בישראל.

6.        סעיף 3 לחוק בתי-הדין הרבניים, קבע הוראה חדשה (להלן: הוראת הכריכה), שלשונה: